בית הספר הנוצרי אורתודוקסי, רמלה
שטח מגרש: 1200 מ"ר. שטח בנוי: 4000 מ"ר. סיום בניה: 2011
לפני כשנה סופר כאן אודות דיון שנערך בנושא העיר רמלה, בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת תל אביב. התלוננו שבמהלך יום שלם לא הוזכר אפילו פעם אחת שחלק מאוכלוסיית העיר היא ערבית. בתגובה לכך יידע אותנו אדריכל דן ישראלביץ' שהוא מתכנן בעיר רמלה בית ספר תיכון לאוכלוסייה האורתודוקסית. הבעיה המרכזית היתה מצוקת שטחים, והצעתו של ישראלביץ' התבססה על שימוש בגגות כחצרות למשחק והצבת המבנה על "רגליים" לניצול הקומה המפולשת. הפרויקט ממוקם אמנם בצומת הרחובות המעפילים פינת ביאליק, אבל, השמות העבריים לא הואילו, ומשרד החינוך סירב להקציב לפרויקט אפילו שקל אחד, והוא יבנה כולו במימון בלעדי של העמותה הנוצרית.
תכנון: אדריכל דן ישראלביץ' בשיתוף סימון אמסיס.
פורסם במגזין "אדריכלות ישראלית" מס' 54, 2003
האדריכלים נוהגים לומר שמגבלות תקציביות ואילוצים תכנוניים הם מסוג האתגרים שמובילים בסופו של דבר לפתרון אדריכלי מקורי.
האגף החדש של בית הספר הנוצרי־אורתודוקסי בעיר העתיקה ברמלה, שנחנך לפני כמה שבועות, נבנה ללא כל עזרה מצד הרשויות וניצב על מגרש קטנטן, ועם זאת מצליח לי-צור סביבה לימודית ראויה לציון.
העיר העתיקה של רמלה היא אחד האזורים המוזנחים ביותר במרכז הארץ. היא משופעת אמנם באתרים היסטוריים בעלי חשיבות עולמית (כדוגמת המגדל הלבן), אך סובלת מפשע, אלימות, סמים ומבנייה בלתי חוקית בהיקף רחב.
אחרי גירוש האוכלוסייה הערבית ב-1948 העיר ננטשה כמעט לחלוטין ולאחר מספר שנים שוכנה בעולים חדשים ובערבים ממוצא מוסל¬מי. בשנות ה-50 הצליחו רבים מבני העדה האורתודוקסית־נוצרית לשוב לבתיהם, וכיום הם מונים כ-3,500 איש.
בזמן שהעיר העתיקה עצמה ממתינה לתוכנית שימור ופיתוח שוויונית, הם ייסדו בה מוסדות חינוך ותרבות עצמאיים, וב-1985 פתחו גם בית ספר. המבנה החדש נבנה לצדו של בית הספר הקיים ונועד לתת מענה למצוקת המקום הקשה. זהו מוסד פרטי לחלוטין שאינו מתוקצב על ידי מוסדות החינוך הרשמיים בישראל.
את הכסף לבנייתו אספו ראשי העדה מבית לבית. כל משפחה תרמה כפי יכולתה, גם אם מדובר בשקלים בודדים.
"הרעיון המרכזי שהוביל את התכנון היה התחשבות מקסימלית בתנאי המגרש והסביבה ובמשאבים הכספיים המועטים שהיו בידי העדה״, מסביר האדריכל ישראלביץ׳ שמלווה את הפרויקט מזה שמונה שנים (בשיתוף המהנדס סימון אמסיס). ״המגרש צפוף במידה קיצונית ולכן החלטנו לשנות את הקונצפציה המקובלת של בניית בתי ספר.
במקום מבנה רחב של שתי קומות; מתחנו את בית הספר לגובה כדי ליצור פיאצה משותפת לשני המבנים. הרמנו אותו על עמודים כדי לא לנגוס שטח נוסף מהחצר, ואת הגג שלו הפכנו לאזור למשחקים ולפעילות״.
במקום להשתמש באלמנטים מקומיים מסורתיים כמו קשתות או כיפות, ישראלביץ׳ בחר בשפה של קופסאות שבורות עם קירות נטויים, מבטון חשוף או בחיפוי אבן נסורה. ״המטרה שלנו היתה להימנע מבנין עם מסה גדולה ואימתנית, במיוחד כשמרבית המשתמשים הם ילדים״, מוסיף ישראלביץ׳.
״חילקנו את הבניין לכמה גושים אנכיים שביניהם חריצים. זה מאפשר לנו להכניס אור טבעי ואוויר לכל אחד מחללי הפנים. בנוסף לכך, פתחנו חלונות גדולים במיוחד בכל 18 הכיתות, ולכן במשך שעות היום לא צריך להפעיל שם תאורה חשמלית״. לדבריו, ראשי העדה לא התלהבו בתחילה מהאופי העכשווי של הבניין, אולם עם הזמן הם השתכנעו שהוא מספק פתרון ראוי.
בראש שני גרמי המדרגות הראשיים מוקמו שני צלבים גדולים, שהוטבעו בקירות הבטון המשופעים ו״מולאו בזכוכית שקופה. פרט אד¬ריכלי דומה פותח על ידי האדריכל היפאני טדאו אנדו בכנסיית האור בעיר אוסקה ב-1989, וזכה מאז לשורה של גרסאות ברחבי העולם. בשעות היום השמש יוצרת צללית של צלב על גבי המדרגות, ובשעות הלילה הם מוארים ומאירים כלפי הסביבה העירונית הקרובה.
בביקור במקום בשעת צהריים ניכר כי צוות המורים והתלמידים מרוצים מהבניין החדש. במהלך ההפסקה החצר מלאה במאות ילדים, חלקם יושבים באזורים אינטימיים יותר שנוצרו מתחת למבנה החדש, אחרים משחקים כדורגל ברחבה הגדולה. על התוצאה האדריכלית הסופית ניתן להתווכח, הן מבחינת התכנון והן מבחינת הביצוע, אך הצפיפות הרבה יוצ¬רת אווירה קהילתית קרובה ומפגש בין תלמידים מכל שכבות הגילאים.
מבנה בית הספר משמש את העדה הנוצרית־אורתודוקסית לכל אורך שעות היום. אחרי סיום יום הלימודים מתקיימת שם פעילות ענפה של המרכז הקהילתי ושל חוגי ספורט, ובעתיד מתכננים להפעיל שם גם כיתת לימודי מחשב. בשעות הערב נערכים בחצר אירועים חברתיים כמו חתונות או טקסי אירוסין, "כדי לאסוף עוד כמה לירות״, מסבירים בעמותת בית הספר.
מדובר בדוגמה טובה לשינוי החיובי שבית ספר יכול לחולל בתוך קהילה, תפקיד שמרבית בתי הספר במגזר היהודי אינם ממלאים. בעשורים האחרונים נבנו בשולי הערים "קריות חינוך" עצומות שנותרות שוממות במשך מרבית שעות היממה; קמפוסים של עשרות דונמים עם אינספור מתקני ספורט, אולמות הרצאות, אודיטוריום, כיתות מעבדה ומחשבים. אלו מצריכים תקציבים גבוהים מהרשויות, ולמעשה נמצאים בשימוש כמעט בלעדי של התלמידים.
ברמלה היו מוכנים להסתפק בשמחה בעשירית מהשטח ומהמשאבים שהיו מוקצים לבית ספר יהודי בגודל דומה-
לדברי אמיל אל חורי ואוועד אל חורי, חברי העמותה, לבית הספר היתה השפעה חיובית על הסביבה, בהורדת רמת הפשיעה וביצירת מוקד חינוכי ותרבותי חדש. באזורים עירוניים מקופחים ומוזנחים יש לכך חשיבות רבה. נוסף על כך, בשטח בית הספר ניצבה בעבר אחת מתחנות הסמים המרכזיות של רמלה. לפני תחילת הבנייה, התחנה נאטמה ונהרסה על ידי הרשויות.
הקשר בין אדריכלות לבין שינוי חברתי הוא נושא בוער בשיח האדריכלי ברחבי העולם, אולם בישראל הוא נדון באופן מצומצם יחסית, בעיקר על ידי כמה עמותות וארגונים. המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מקדיש לנושא תערוכה מיוחדת בימים אלה, בשם "Small Scale, Big change" ("קנה מידה קטן, שינוי גדול"). פרויקטים לחינוך, תרבות ומ¬גורים מאפריקה, אסיה וגם ממדינות מפותחות באירופה וארצות הברית מוכיחים כי אדריכלות היא כוח רב עוצמה לשינוי חברתי. בית הספר ברמלה מיישם את העיקרון הזה מדי יום.
לפרטים נוספים על אדריכלות מבני ציבור – הקליקו כאן
